דווקא כשאוראל גלעד בת ה-28 מגן יבנה התחילה להשיק את קריירת המשחק והשירה שלה, פרצה מתקפת ה-7 באוקטובר והיא הוקפצה בצו 8 למילואים. הקצינה בתותחנים ובוגרת בית הספר למשחק "בית צבי" מצאה את עצמה בתפקיד הראשי במחזה שנקרא החיים.
במשך שלושה סבבי מילואים היא החליפה לסירוגין בין תפקידים ודמויות - ממפקדת ולוחמת אמיצה בגבולות המסוכנים של עזה ולבנון לשחקנית אנרגטית שכובשת את הבמה של אחד התיאטראות הגדולים במדינה.
קראו גם:
"בלי מקלחת ושינה על האדמה"
בבוקר שמחת תורה, כשהאזעקות הגיעו בזו אחר זו לצד דיווחים ראשונים על חדירת מחבלים לשטח ישראל, היא ארזה תיק והמתינה לצו ה-8 הראשון שלה מאז השחרור. "אלה היו שעות מורטות עצבים, רק חיכיתי שההקפצה תגיע", היא אומרת. "דיברתי עם החיילים שלי ואמרתי להם שיהיו מוכנים לצאת בהתראה של דקות. כשההוראה התקבלה אחר הצהריים נסענו מיד ליחידת מחסני החירום וחתמנו על נשקים וציוד קרבי".
חוויה ראשונה מלחיצה, לא?
"לא התעכבתי על זה, הרגשתי בעיקר זכות מאוד גדולה לקחת חלק באירוע כל כך חשוב. הבנתי שמדובר במלחמה בסדר גודל אחר ומאוד רציתי להיות גורם משמעותי במשימה".
גלעד והחיילים שלה, משרתי מילואים בני 21 עד 40, התפרסו לאורך גדר המערכת ושימשו כקו ירי אחורי לכוחות בתוך עזה. היא פיקדה על מחלקת הסיור והיתה אחראית על ארבעה האמרים כשהיא יושבת באחד מהם. "בגלל שאנחנו מפעילים כלים כבדים אנחנו צריכים טווח ירי גדול ולכן לא נכנסים לעזה אלא מוצבים בשטח ישראל", היא מסבירה. "פעלנו לאורך הגדר בתנאים של מלחמה הארד קור. במשך חודשיים ישנו על האדמה, בלי מקלחת, בלי שינה ועם אדרנלין מטורף לעשות את המשימה. לא חשבנו בכלל לצאת הביתה, כל האנרגיות שלנו היו מכוונות להשגת המטרות ולסייע איפה שצריך".
מה עושה אישה מפקדת בתותחנים?
"מה שיפה בתותחנים זה שנשים הן שוות ערך לגברים. במסגרת התפקיד שלי הייתי אחראית בין היתר על הביטחון של הלוחמים ועל בחירת מרחבי הירי".
כאמנית בתחילת דרכה עמדה בפניה דילמה לא פשוטה: להתמסר נטו ללחימה או לנסות לשלב בין המציאות הסוריאליסטית בשדה הקרב למציאות החלופית על הבמה. "אחרי התלבטות לא פשוטה החלטתי להמשיך להופיע בקאמרי", היא מספרת. "שיחקתי בזמנו במחזמר 'מלצרית' ובמופע מחווה לשירי האירוויזיון. הייתי יוצאת מהשטח, מופיעה על הבמה וחוזרת להילחם".
"כעסתי על עצמי ועל הקהל"
האתגר היה הרבה יותר קשוח ממה שחשבה: "כשהייתי על הבמה רקדתי, שרתי וחייכתי אבל מאחורי הקלעים הייתי בדאון, בוכה וכועסת. שפטתי את עצמי לחומרה - איך אני בתור לוחמת מרשה לעצמי להתאפר ולהתגנדר ולקבל מחיאות כפיים מהקהל. לא הרגשתי שאני ראויה לאהבה של הצופים, החיילים שלי שהשארתי בשטח צריכים לקבל את ההכרה ואת הפרגון".
אז למה המשכת?
"הייתי בסך הכל שנתיים אחרי סיום הלימודים ב'בית צבי' בשלב קריטי בקריירה שלי. התייעצתי עם הבמאי והוא גרם לי להבין שהתיאטרון הוא התרומה שלי בעורף. אנחנו משמחים את הקהל ועוזרים לצופים להימלט לכמה שעות מהמחשבות הקשות והדאגות. בנוסף, החיילים שלי תמכו בי ועודדו אותי לנסוע להצגות למרות שהשארתי אותם לבד בשטח. הם מאוד הבינו אותי וחלקם אפילו הגיעו להצגות שלי. גם הקאסט מאוד חיבק אותי וקיבל בהבנה את התנודות במצבי, הם לא לקחו את זה כמובן מאליו".
היציאה להופעות חיברה אותה גם למאבק לשחרור החטופים שמתנהל לא הרחק מהתיאטרון. "כשהגעתי לכיכר החטופים בפעם הראשונה הייתי בהלם", היא נזכרת. "בזמן הלחימה על הגדר לא ידעתי מה קורה במדינה, הייתי כאילו בעולם מקביל".
המעברים החדים - מההפגזות על הגדר, לשמחה על הבמה, וזעקת ההמונים שנושאים שלטים בכיכר - נצרבו בנפשה. "היה לי קשה מאוד להכיל את התנועה בין הקצוות", היא אומרת. "אני בן אדם מאוד שמח וחיובי שאוהב לעשות צחוקים, ופתאום הרגשתי שהאור הפנימי שלי דועך".
בגילוי לב היא מספרת כי אימצה יחס אמביוולנטי כלפי הקהל. "בהתחלה לא הבנתי איך אנשים יוצאים לבלות כשיש חטופים וחיילים שנהרגים ונפצעים. לקח לי זמן ליישב את הסתירה הזאת בתוכי ולהשלים עם ההבנה שאין ברירה אלא לחיות עם ספקטרום של רגשות".
האודישן שנכשל בגלל שרית חדד
חלק מהקושי שלה מצא ביטוי בסינגל "חצויה" שכתבה והלחינה עם המוזיקאי והחבר טל טויטו. "זאת המציאות אני יודעת, לא רוצים להסתכל", שרה גלעד. "שירים שמחים כבר מתנגנים כשהבור שלי הוא רק גדל, בתים שלמים הפכו לצל". בפזמון היא מספרת על מנעד הרגשות והרצונות שמתנגשים והתסכול שלא מוצא כתובת. "המוזיקה היא הכלי העיקרי שאני יכולה באמצעותו להביא את נקודת המבט שלי כלוחמת ואומנית", היא מסבירה.
זו לא הפעם הראשונה שהיא משתמשת בקולה הצלול והחודר כדי להציף סוגיות שקרובות ללבה. כשהיתה סטודנטית בשנה ב' הוציאה את סינגל הבכורה "ג'ונה" שהושפע משורשיה הפרסיים. השיר ששמו נגזר ממילת החיבה המפורסמת "ג'ונם" - "נשמתי" בתרגום לעברית, התפרסם בסמוך למחאת הנשים האיראניות. הפזמון שמבוצע בשפה הפרסית לקוח מהשיר Havar havar של האומנית הפרסית הגולה dj maryam.
"עברתי מסע כדי לקבל אישור להשתמש במילות השיר", היא מספרת. "יצרתי קשר עם הזמרת אבל היא סירבה למסור לי פרטים של המשורר והמלחין שעדיין גרים באיראן. היא לא רצתה לסבך אותם עם השלטונות. בסופו של דבר הצלחנו להגיע אליהם דרך הרשתות החברתיות ולקבל מהם אישור".
יש מחשבות להוציא אלבום?
"כרגע אני מעדיפה ליצור בהתאם להשראה ובלי התחייבויות לתוצר הסופי. אני רוצה לכתוב ולבצע שירים עמוקים ורגישים שיחדרו ללב של המאזינים".
גלעד מופיעה על במות מאז שהיתה תלמידה בבית הספר היסודי בגן יבנה, אבל דווקא בתחום השירה היה לה קצת קשה לפרוץ. "הייתי בלהקת ריקוד ובכיתה ד' ניסיתי להתקבל למקהלה של בית הספר. מאוד אהבתי את שרית חדד אז שרתי באודישן את השיר 'יאללה מוטי לך הביתה', השופטים כנראה לא התחברו ולא העבירו אותי. בשנה שלאחר מכן הייתי יותר חכמה ושרתי באודישן שיר של יום זיכרון. התקבלתי ללהקה ומאז ועד כיתה י"ב הופעתי בטקסים ועשיתי הכל - שירה, ריקוד ומשחק".
"החטופים לפני הכל"
ב-1 בספטמבר תככב גלעד במופע מחווה לשיריו של אהוד מנור במלאת 20 שנים למותו של היוצר והפזמונאי חתן פרס ישראל. המופע יתקיים באולם הקרוי על שמו בתיאטרון "הספרייה" של בוגרי "בית צבי" ויכלול עשרות משיריו שנכנסו לקאנון של המוזיקה הישראלית. גלעד ושני שחקנים נוספים יבצעו את השירים בשילוב משחק וייצרו מעין רצף של מערכונים מרגשים, מצחיקים ועצובים.
"המופע מאוד רלוונטי לתקופה שלנו ומביא את הטקסטים המדהימים של אהוד מנור כמו 'אין לי ארץ אחרת', 'ברית עולם', 'הלוואי'", היא מספרת. "לקראת הסוף נופיע עם שירים שיש להם אמירה כואבת לצד תקווה. נסיים עם השיר 'בשנה הבאה' ואולי עד אז נשב במרפסת ונספור ציפורים נודדות במקום לצפות ביירוטים של כיפת ברזל".
מה התוכניות שלך ליום שאחרי המלחמה?
"אני רוצה לעשות הרבה מחזות זמר שמשלבים מבחינתי את האהבה שלי לשירה ומשחק".
עכשיו, כשהרחבת התמרון בעזה עומדת על הפרק, ייתכן שתצטרכי שוב להחליף בין המדים לתלבושות בקצב מסחרר?
"סביר להניח, ואני אתייצב בכל פעם שיקראו לי. אני מאמינה שאנחנו צריכים להילחם כשמטרת העל שלנו היא להחזיר את החטופים הביתה. אחרי זה לדעתי נוכל להתפנות לשאר המטרות, אבל קודם כל החטופים".
