60 שנות נישואין, ארבעה ילדים, נכדים, נינים, חגים, טיולים משותפים וגם לא מעט ריבים קטנים על הדרך, לא מנעו מעליזה (87) לומר לבעלה חנן (89): "נגמר. אני רוצה להתחיל מחדש".
זה קרה בשגרת הקלפים בחוג הברידג‘, אליה הגיע יצחק (שם בדוי), אלמן חדש יחסית, בן 85, שהביא איתו לא רק זוג קלפים מנצח, אלא גם ברק בעיניים.
”הוא גרם לי להרגיש שאני חיה", מספרת עליזה. "מזמן לא צחקתי ככה, לא חיכיתי בכזו דריכות לפגישה עם מישהו".
חנן קיבל את הבשורה בתערובת של עצב, השלמה והכרת תודה. "כאב לי אבל הבנתי שהיא פורחת מחדש. אהבתי אותה, אבל הלב שלה חיפש משהו אחר. חגגנו חתונת זהב ועכשיו היא חוגגת גירושין".
אולי יעניין אתכם:
בני הזוג הגיעו אליי בלי מריבות, צעקות או הסתת המשפחה זה נגד זו. להפך. הם נכנסו למשרדי ביחד, יד ביד, וביקשו: "תעזרי לנו להיפרד בכבוד, מתוך חברות והבנה".
היה משהו אנושי בנוכחות שלהם. לא כעס, לא נקמנות, רק שני אנשים שבחרו להיפרד בדרכי נועם
באופן נדיר ומעורר השראה. בני המשפחה עברו דרך. היו כאלה שנפגעו, שנבהלו, אחרים התלוצצו וקראו לפרידה "משבר גיל 90", אבל רובם למדו, דווקא מתוך ההלם הראשוני, שיעור חשוב: שלאהבה וגם לאומץ אין גיל.
"אני לא יודעת כמה שנים נשארו לי", אומרת עליזה, "אבל אני רוצה לחיות אותן באושר. זה לא נגד חנן. זה בזכותי. או כמו שאמרתי לו: זה לא אתה - זו אני“.
וחנן? גם הוא לא נשאר לבד, אלא פתח דף חדש, חזר לצייר, מצא חברים חדשים לקפה של הבוקר ואפילו שוקל להצטרף לחוג ברידג‘ בעצמו.
סיפורם של חנן ועליזה הוא לא רק על סיום. הוא גם על התחלה בגיל שבו נדמה שהכל כבר נאמר. כי לפעמים, דווקא בסוף הלב מתחיל מחדש.
מה למדנו מהמקרה של חנן ועליזה?
1. שלאהבה אין גיל, וגם לא לפרידה, ולפעמים דווקא בגיל שבו כולם מצפים לשגרה, הלב מחפש הפתעות.
2. שמערכת יחסים ארוכה היא לא כלא והיא גם לא חוזה בלתי ניתן לשינוי, ומותר ורצוי לבחור, גם אחרי שישה עשורים של ביחד.
3. פרידה לא חייבת להיות מלחמה. כשיש כבוד, אפשר להיפרד מתוך חברות, בהבנה ובחיוך. ואף פעם לא מאוחר מדי להתחיל מחדש.
