הצלמת האשדודית יונית קריב-כהן פורחת ברגעי משבר כמו פרח שצומח בלב המדבר, והחיים העמידו אותה בלא מעט אתגרים ומבחנים: מהחרם בילדות דרך החיידק הטורף בצבא שבגינו שכבה באשפוז במשך שנה, ועד תאונת הדרכים הקשה שאיימה לגדוע את חלומה להיות אמא.
במשך 18 שנים שכבה אצלה במגירה טיוטה של ספר הילדים "שנופון ונקודה" אבל רק אחרי שחלתה בטרשת נפוצה התמסרה לפרויקט. הספר שפורסם לאחרונה מספר על התלאות והפיתולים שחוותה דרך עיניו של שפן לבן עם נקודה אדומה מוזרה על האף שרק רצה להיות כמו כל השפנים. "לקחתי את סיפור חיי והפכתי אותו לספר ילדים שיעניק נקודות אור לאחרים", היא אומרת. "אם אצליח לעזור לילדה אחת או ילד אחד אדע שעשיתי את שלי".
"לא זיהיתי את עצמי"
קריב, נשואה לאמנון ואמא לשתי בנות, רקמה את הסיפור בזמן שהחלימה מתאונת דרכים קשה ששינתה את חייה מקצה לקצה. "נפלתי ממונית על תעלת ניקוז פתוחה וסבלתי מחבלה חמורה בראש", היא מספרת. "לא הצלחתי לקום או ללכת והפכתי לסיעודית. הרופאים אמרו לי שייתכן ולא אוכל להביא ילדים בגלל משככי הכאבים החזקים שנטלתי". במשך שמונה שנים היא היתה בשיקום בבית חולים רעות והרגישה איך היא מאבדת את עצמה בהדרגה והופכת להיות הצל של האישה הנמרצת והעצמאית שהכירה.
בוקר אחד היא החליטה לזרוק לאסלה את כל הכדורים והתרופות, לחצה על הידית של מיכל ההדחה וראתה כיצד הם צוללים אל תהום הנשייה של הביוב העירוני. "הבנתי שזה הסיכוי היחיד שלי להיכנס להיריון", היא מספרת. "אחרי מספר חודשים הופיעו שני פסים על הסטיק ולא היתה מאושרת ממני. בינואר 2010 נולדה בתי הבכורה והמוכשרת ענבל שהמציאה וציירה את דמותו של שנופון השפן, עליה ביסס המאייר עוזי בנימין את שאר האיורים. ארבע שנים לאחר מכן הגיעה בתי השנייה אור שמאירה את חיינו".
למה דווקא שפן עם דימוי עצמי נמוך?
"הרבה אנשים לא זיהו אותי אחרי התאונה, והאמת שגם אני לא הכרתי את הדמות שראיתי במראה. הייתי בכיסא גלגלים והגעתי למשקל של 130 ק"ג. בשלב מסוים הבנתי שאני צריכה לקבל את עצמי על כל חלקיי כדי שאחרים יקבלו אותי. ברגע שלמדתי לאהוב את כל 'הנקודות' השונות שלי התחיל הריפוי הפיזי והרגשי. עברתי ניתוח מעקף, ירדתי 50 ק"ג, וזיהיתי שוב את עצמי.
"הספר יכול לתרום לדעתי לילדים ולמבוגרים. כל מי שעבר שינוי משמעותי, פיזי או נפשי, וסבל מההשלכות יכול לכתוב מחדש את סיפור חייו. מנגד, ילדים שיתאהבו בשנופון השפן ילמדו באמצעותו לקבל את השונה".
קראו גם:
החיים בלונג שוט
בתקופת השיקום היא התחילה לצלם נופים ואנשים בסמארטפון והשתפרה מטייק לטייק. הצילומים שלה התפרסמו במגזינים ובתערוכות בינלאומיות ושיקפו את נקודת מבטה הייחודית. אחרי כשנה היא קיבלה מצלמת ניקון מקצועית מחברים של הוריה ונגלה לפניה עולם ומלואו: "הבנתי שקיבלתי הזדמנות נוספת להמציא את עצמי מחדש. פניתי ללימודי צילום אמנותי והתחלתי לעבוד בתחום".
ביוני 2024 התמודדה קריב בתחרות של המגזין "נשיונל ג'יאוגרפיק" עם תמונה שצילמה בשפך נחל לכיש באשדוד. "צילמתי שני אנשים שישבו מול הים ונהנו יחד מהשקיעה", היא מספרת. "ניסיתי להבין דרך העדשה על מה הם חושבים, מה הרגע הקטן הזה מסמל עבורם, האם זה רגע של נחת, שמחה או אולי עצבות?".
בשנה האחרונה היא מתמודדת כאמור עם מחלה ניוונית, אבל במקום לשקוע בדאגות קריב כבר עובדת על פיתוח משחק קופסה שישלים את הספר החדש. "ההורים שלי לימדו אותי שעדיף לנסות ולהיכשל מאשר לא לנסות בכלל", היא אומרת. "כך אני גם מגדלת את הבנות היפות שלי".
פורסם לראשונה: 10:24, 23.02.25
