כשבני משפחתה של סמ"ר סיון אסראף ז"ל, שנרצחה במיגונית במוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר, חשבו על דרכים להנציחה הופיעה התשובה לנגד עיניהם באותיות גדולות וברורות. "סיון אהבה מאוד לקרוא אבל הספרייה במקיף דרכא ד' בו למדה לא היתה מספיק אטרקטיבית ונגישה", מספרת אמה אסנת. "החלטנו לשפץ את המבנה כדי להצית את היצירתיות והדמיון של התלמידים ובכך להגשים את המשאלה של סיון".
עלות הפרויקט מוערכת בכ-700 אלף שקלים מתוכם תממן רשת החינוך דרכא כ-300 אלף שקלים. את שאר הסכום מקווה אסנת לגייס באמצעות פרויקט מימון המונים שנפתח לאחרונה. "אנחנו רואים בשיפוץ הספרייה את קיום הצוואה של סיון", היא אומרת. "היא רצתה שיהיה לתלמידים מקום נעים ומזמין לקרוא ספרים ולהכין עבודות ושיעורי בית".
"הייתי מעדיפה שיחטפו אותה"
זו היתה אמורה להיות המשמרת האחרונה של סיון כרכזת תקשוב במוצב הקטן וצמוד הגדר. "למחרת ביום ראשון היא היתה אמורה לעשות טופס טיולים ולהזדכות על המדים והציוד", מספרת אסנת. "היא רצתה לעשות שבת אחרונה עם החברות בבסיס כדי להיפרד מכולן". כשההתראות הופעלו ביום שבת בשש וחצי בבוקר היא נשלפה מהמיטה עם הפיג'מה ולא הספיקה לקחת את הטלפון הנייד והדיסקית. סיון הסתתרה במיגונית יחד עם כ-20 חיילות כשמחבלי החמאס ירו והשליכו לעברן רימונים ללא הפסקה. "סיון התקשרה אליי מטלפון של חברה ואמרה לי 'אמא, יש חדירת מחבלים, אני אוהבת אותך'", מספרת אסנת על הפעם האחרונה ששמעה את קולה של בתה האמצעית.
בדיעבד התברר כי סיון ניסתה להימלט ממיגונית התופת אך המחבלים המרצחים השליכו לעברה רימון והיא נהרגה במקום. באותה מיגונית הסתתרו חמש התצפיתניות שנחטפו לעזה ושוחררו בעסקה האחרונה לירי אלבג, נעמה לוי, דניאלה גלבוע, קרינה ארייב ואגם ברגר. כשאסנת צפתה בשחרורן של חמש החיילות הצעירות ששרדו בגבורה את הטבח במוצב ואת תקופת השבי הארוכה, היא הרגישה איך לבה נמחץ ונשרף מכאב. "הלוואי שהבת שלי היתה בין החטופים", היא אומרת. "כך הייתי זוכה לראות אותה שוב. נכון שהשיקום ארוך והן עברו גיהינום אבל לפחות סיון היתה חוזרת אלינו".
ביום שישי שעבר נפגשו התצפיתניות עם הרמטכ"ל הרצי הלוי וסיפרו לו על תחושת ההפקרה מצד צה"ל ב-7 באוקטובר. אסנת מכירה את התסכול של החיילות שהתריעו על הסכנה מבעוד מועד אך נתקלו בהתעלמות מתנשאת מצד הסגל הבכיר. "הבנות התריעו שחמאס מתאמנים על הגדר ובכל זאת דיללו את הכוחות על הגבול", היא אומרת. "סיון סיפרה לי שהעזתים עושים בלגן בגדר ומתקרבים בכל פעם כדי לטרטר את החיילים שלנו. הצבא הפקיר אותן שם ואנחנו עדיין לא קיבלנו תשובות".
את בעד ועדת חקירה ממלכתית?
"בוודאי, עד שלא תקום ועדת חקירה אנחנו לא נקום. עד היום אף אחד לא אמר לנו מה קרה שם באמת. אשתו של הרמטכ"ל ביקרה אצלנו בשבעה וידעה רק לומר שאני צודקת. חייבים לתת תשובות למשפחות ולכל עם ישראל".
"מתפללת שתורם גדול יגיע"
השבוע צוינו 500 ימים למלחמה אבל אצל אסנת מרחק הזמן רק מעצים את הכאב ומחדד את הגעגוע. "זה נהיה יותר קשה, שום דבר לא יכול למלא את החלל שסיון השאירה", היא אומרת. "פרשתי מהעבודה כמחנכת בבית ספר נווה דקלים כי לא יכולתי להתמסר לעבודה. היה לי קשה לתפקד, בכיתי כל היום ולא יכולתי לתת לתלמידים את ה-200 אחוז שהם צריכים ממני. במשך 29 שנות עבודתי במשרד החינוך נתתי את מלוא תשומת הלב לתלמידים אבל אחרי המוות של סיון לא נשאר לי מה לתת, אז העדפתי לצאת לפנסיה מוקדמת".
לאחרונה החליטה כאמור להקדיש את זמנה ומרצה לפרויקט ההנצחה בספריית בית הספר בו למדה סיון. "היא מאוד אהבה לקרוא אבל המצב של הספרייה לא איפשר לה ולשאר התלמידים לחוות את החוויה במלואה", מסבירה אסנת. "היא הביעה בפניי מספר פעמים אכזבה ואמרה שהמקום לא ממלא את ייעודו. היא רצתה ספרייה מפוארת ומתקדמת כמו במקיף ה' הסמוך".
איזו תלמידה היא היתה?
"סיון היתה תלמידה טובה ומנומסת ואהובה על המורים והחברים. היא אהבה לעזור והתנדבה בגמ"חים. כל מה שנתנו לה היא ביצעה על הצד הטוב ביותר. אין מורה שלא אהבה את סיון שהיתה חייכנית עם צחוק ביישני. היתה לה מוטיבציה ללמוד, היא לא ויתרה לעצמה. היא סיימה את הלימודים בהצטיינות".
מה כל כך נורא בספרייה?
"אין שם עמדות מחשב ואין מספיק שולחנות כדי שתלמידים יוכלו להכין עבודות תוך שימוש בספרי העיון. הקומה השנייה לא מנוצלת כי גרם המדרגות לא בטיחותי ונאסר לעלות לשם. הספריות מהוות נקודת מפגש ראשונית של התלמידים עם הספר ויש להן תפקיד חשוב בעיצוב השפה והתרבות ובהקניית הרגלי למידה. במיוחד בעידן שבו כולם שקועים במסכים עלינו למשוך אותם לעולם הספר ולוודא שהספריות לא ייכחדו מהתרבות שלנו".
קראו גם:
אסנת פנתה לאדריכלית שהכינה בהתנדבות תוכנית לשיפוץ כולל של המבנה והציגה אותה בפני ראש העירייה תומר גלאם והנהלת רשת החינוך דרכא. הפרויקט כולל בין היתר הזזת גרם המדרגות לניצול טוב יותר של החלל, שיפור האקוסטיקה שתסייע לשמירה על השקט והכשרת פינות ללמידה פרטנית. "אפשר להפוך את המבנה שמשתרע על שטח של כ-360 מ"ר לפינת חמד", היא אומרת. "אנחנו רוצים ליצור אגף מיוחד לתלמידים עם הפרעות קשב ולקויות למידה. נשים להם פופים ועמדות האזנה עם אוזניות כדי שיעדיפו לבלות בספרייה במקום לשבת בחוץ".
כמה כסף כבר השגתם?
"רשת דרכא תשקיע כ-300 אלף שקלים, חברת הפניקס תרמה 5,000 שקלים, ועד כה הצלחנו לגייס כ-8,000 שקלים בהדסטארט שנקרא 'מנציחים את סיון - דואגים לדור העתיד'. הדרך עוד ארוכה ואני מתפללת שארגון גדול או איש עסקים יקראו על המיזם ויחליטו לקחת אותו תחת חסותם".
מאיפה הכוחות להרים מיזם כל כך גדול?
"אני יכולה לומר שאני אמא שכולה ושאין לי אנרגיות להתרומם בבוקר מהמיטה, אבל מצד שני אני רוצה להגשים את המשאלה של סיון ולהעניק לתלמידים ספרייה מודרנית, נאה וראויה שתשנה את חייהם. אנחנו עם הספר ואני מרגישה שליחות לשמור על המורשת ולהנחיל אותה לדור העתיד. הרבה תלמידים יצמחו ויתפתחו אם ננגיש להם את המילה הכתובה. נהפוך את הספרייה למקום אהוב על התלמידים וננציח את שמה של סיון בפרויקט משמעותי ומלא בדמיון ושמחה".
