הוא ראה את הזוועות בעוטף מבעד לעדשת המצלמה וסיכן את חייו כדי ללכוד את הרגעים המכוננים של המלחמה, אבל רק במהלך העבודה על ספרו הראשון "שנה באוקטובר" נפגש צלם העיתונות אבי רוקח עם הטראומה הפרטית שלו. "המראות של המוות והבתים השרופים בעוטף, והזיכרונות מהחברים שאיבדתי פצעו לי את הלב לאט לאט", הוא מגלה. "כשמיינתי את אלפי התמונות וחיפשתי לתאר במילים את מה שנקלט בעדשת המצלמה הרגשתי מוצף והבנתי שאני צריך לטפל בעצמי".
ביום שני הקרוב יתקיים בספרייה העירונית אירוע השקה לספר שמתפרס על פני 12 פרקים, כמספר חודשי השנה, וכולל 120 תמונות כשלצדן טקסטים קצרים. בתחילת הערב ייחשף מיזם נוסף שהפיק: השיר "הידעת" שמילותיו נלקחו מתוך הספד של אם שכולה ויבוצע על ידי רוקח ואומנים מקומיים ביניהם הזמרת דורית מלכה והמוזיקאי שלום תשובה. "חוויתי את השבעה באוקטובר על בשרי והייתי קרוב לאירועים קשים בהמשך המלחמה, כך ששני הפרויקטים האלו מרגשים אותי באופן מיוחד", הוא אומר.
אולי יעניין אתכם:
"לא ראיתי בעיניים"
רוקח (54), נשוי ואבא לשלושה, מתעד את מלחמת ההתשה מול עזה עוד מהקסאם הראשון ששוגר לשדרות בשנת 2003. כשכולם שומעים אזעקה ורצים לממ"ד זה הסימן שלו לקחת את המצלמה ולנסוע לזירות הנפילה כדי להביא תמונות מהשטח. במשך למעלה משני עשורים כיסה את הגזרה הדרומית כצלם של "ידיעות אחרונות" ובשלוש השנים האחרונות הוא עובד באתר "וואלה" ועוסק בצילום וידאו.
סבבי הלחימה בעזה היו עניין שגרתי עבורו עד שמתקפת הטרור בבוקר שמחת תורה טלטלה את עולמו האישי והמקצועי. זמן קצר אחרי תחילת הירי סימנו לו החושים העיתונאיים שהתחדדו והושחזו לאורך השנים, כי הפעם קורה אירוע אחר. "מרוב ניסיון אני יודע להריח את המערכה המתקרבת ולצפות את המהלכים כמה צעדים קדימה", הוא אומר. "הפעם זה היה שונה כי האזעקות לא נגמרו. בשלב מסוים החלטתי לחתוך החוצה, עליתי על הציוד החלקי שהיה בבית ואמרתי לוורד אשתי שתישאר עם הילדים בממ"ד".
בין אזעקה לאזעקה הוא נסע לכיוון אשקלון תוך כדי שהוא עושה סבב טלפונים על מנת להתעדכן במצב הכאוטי. השיחה הראשונה היתה לחברו הצלם רועי עידן ז"ל שגר בקיבוץ כפר עזה ומהווה מקור ראשון לנעשה בשטח. עידן שיצא לצלם את הרחפנים שחדרו מעזה לא ענה. מאוחר יותר התברר שהמחבלים רצחו אותו ואת רעייתו סמדר, וחטפו את בתם הקטנה אביגיל.
כשהגיע לאשקלון נחשף לראשונה לגודל ההרס שגרמו מטחי הרקטות: "רכבים שרופים, חלונות מנופצים ותושבים שהסתובבו בפאניקה בין ההריסות. מצאתי את עצמי מצלם בלי להפסיק, במצלמה ובטלפון, כדי שאוכל לשלוח ישירות למפיקה. מצלם ושולח, ואז שוב אזעקה ואני משתטח על הרצפה. ואז מתרומם ורץ לאתר נפילה חדש".
בחודשים הבאים היתה המצלמה משולה לרובה שיורה תמונות על אוטומט, ורוקח היה הלוחם שמכוון את הצמצם, מתפקס ולוחץ על ההדק. "תיעדתי בשדרות את כל יציאת התושבים מהעיר והקרבות שניהלו הלוחמים מול המחבלים שנותרו", הוא מספר. "בימים שלאחר מכן הגעתי ליישובים בעוטף, אם זה בארי וכפר עזה, ולשטחי הכינוס של צה"ל. לא ראיתי בעיניים, רציתי לתעד את כל מה שקרה שם".
ובזמן שאתה רודף אחרי האירועים, המשפחה מתמודדת עם השיגורים לאשדוד.
"זה המתח שמלווה כל צלם או עיתונאי - מצד אחד אתה רוצה לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר ומנגד יש דאגה לבני המשפחה והילדים. הנחמה שלי היתה שבאשדוד אנחנו כבר מתורגלים וכולם בבית יודעים איך להתנהג בעת ירי".
"יש סיפורים חזקים יותר מהתמונה"
כמו בחיים, גם התמונות בספר נעות על הספקטרום שבין אימה לשלווה, מלחמה מול הפוגה, הרס לעומת התחדשות, ובין ייאוש לתקווה. מצד אחד ארטילריה כבדה על עזה ועשן סמיך, ומנגד חייל עם גיטרה יושב בשקיעה בשדות המשקיפים על האויב. בתמונה אחת סוס שרוע על האדמה לאחר שנפגע מההפגזות, ובפריים אחר צמד חויאים במחול חיזור שמימי מעל השדות.
הבחירה הרגישה של התמונות וההימנעות המכוונת מפורנוגרפיה של מוות ושכול יוצרים חוויית דפדוף נעימה ומזמינים את הקורא להתבוננות לא מאיימת על התקופה הקשה ביותר בתולדות המדינה. "ידעתי שמבחינה חדשותית אין לי הרבה מה לחדש בשלב הזה", הוא מסביר. "היה חשוב לי להביא את נקודת המבט האישית שלי על המתרחש. גם בצילומים חדשותיים לכאורה השתמשתי באפקטים מיוחדים כדי להקליל את האווירה".
מה לדוגמה?
"יש צילום של טנק בדרכו למרכז הרצועה שם השתמשתי באפקטים של מריחה וטשטוש שיצרו אשליה שהכלי הכבד כאילו מרחף בקלילות מעל השדה".
תהליך בחירת התמונות שנכנסו לספר היה שונה בתכלית מהעבודה העיתונאית בה הוא מתורגל כל כך. "כשאני שולח תמונות למערכת אני לא מתמקד בכל אספקט של הצילום בגלל אילוצי זמן והצורך להעלות ראשונים את התיעוד", הוא אומר. "ביצירת הספר ניתחתי לעומק כל תמונה - מבחינת איכות, אספקטים של אור וצל, זוויות צילום, ומשמעות. לפעמים הסיפור היה חזק יותר מהתמונה, כמו בתיעוד של משפחות החטופים, אז הכללתי אותו בספר".
והיו גם סיטואציות ש"נכפו" עליו: "באחד הימים חיפשתי מסוק ופתאום זוג ציפורים נכנסו לי לפריים. אי אפשר לתכנן צילומים כאלה".
אחת התמונות העוצמתיות בספר היא של סוס לבן שרוע על הקרקע כשמעליו פסים בוהקים של אור. זה אמיתי?
"אמיתי לגמרי. מה שהצופה לא יודע זה שמישהו האיר על הסוס עם הפנס של הפלאפון והחזרי האור יצרו אפקט של ציור בשמים".
מה התמונה האהובה עליך בספר?
"אני חושב שהתיעוד של שיגור הטילים שנורו לעבר אשקלון ב-7 באוקטובר, והתמונה של הדגל הקרוע שהתנוסס בגאון ליד הגבול. זה היה הפריים הראשון שחיכה לי בחזרה מהחופשה בחודש מרץ שעבר. אלה גם שני הצילומים שבחרתי לשים בכריכה הקדמית והאחורית של הספר".
יש תמונה שאתה מתחרט שהשארת בחוץ?
"היו כמה תמונות יפות שלא הכנסתי כדי לא לחזור על עצמי".
"פצמ"רים מעליי ומצדדיי"
בסוף הפרק של חודש אוקטובר הקדיש רוקח שני עמודים לזכר החבר והקולגה רועי עידן ז"ל. שבוע אחרי שנרצח הוא ביקר בביתו בכפר עזה וצילם את שתיקתם הרועמת של ארון הבגדים בו הסתתרו שני ילדיו הגדולים, המצעים המוכתמים בדם והמצלמה של רועי שנותרה על הספה. "רועי היה חבר קרוב, הטרגדיה במותו נגעה חזק אצלי בלב" הוא אומר. "ישבתי אצלו כמה פעמים לקפה במרפסת וגם שיחקנו יחד טניס. הקשר שלנו התחזק דווקא כשסיימתי את העבודה ב'ידיעות אחרונות' והוא נכנס למשבצת שלי".
החצי השני של הספר, מחודש יוני והלאה, עוסק בעיקר בניסיונות השיקום ובמאבק של משפחות החטופים. באחת התמונות נראה טנק צבאי שחוצה שדה חיטה שזה עתה נקצר בדרך לעוד סבב קרבות בעזה. התמונה מגלמת בעצם את סיפורו הלא גמור של חבל הארץ החבוט והמותש: חיי שגרה לצד מלחמה.
"לא דמיינתי שאקח חלק באירוע כל כך גדול בהיסטוריה של העם שלי והמקום הזה שבו אני חי", כותב רוקח בפרק האחרון לצד תמונות של ההפגנות בבגין. "זו הדרך שלי לספר לעולם ולעצמי את הסיפור של היום השחור ההוא והעידן שנפתח בעקבותיו".
היה רגע במלחמה שחששת לחייך?
"היה רגע כזה כשיצאתי לשדה פתוח בסמוך לקיבוץ בארי ופתאום הופעלה אזעקה ואחריה שמעתי פיצוץ מחריש אוזניים. אלו היו רגעים של חרדה ופחד אמיתי, ראיתי מעליי ומצדדיי המון פצמ"רים וחששתי שאחד מהם ייפול עליי".
היית בתוך עזה?
"לא, רציתי מאוד להיכנס אבל במערכת לא אישרו לי בגלל עניינים טכנים של הביטוח. עד היום אני מרגיש את הפספוס".
ההספד שהפך לשיר
במסגרת העבודה הוא נשלח לצלם מספר הלוויות של לוחמים בסדיר ובמילואים, אחת מהן השפיעה עליו במיוחד. באוקטובר האחרון הגיע לבית העלמין במושב עין הבשור כדי לתעד את הלווייתו של תום סיגל ז"ל, לוחם מילואים בגדוד 89 שנפל בקרב בדרום לבנון. ההספד של האם השכולה סמדר נגע בעמקי נשמתו: "המילים שלה היו מעוררות השראה. במעמד הקשה ביותר בחייה, כשבנה נטמן באדמה, היא ייחלה לשובם של החטופים ונתנה לי פתח של תקווה. לא יכולתי להישאר אדיש ומיד ידעתי שאני רוצה להנציח חלק מההספד כדי שיישמר בזיכרון של כולנו".
הוא החליט להפוך את המילים של האם השכולה לשיר. "בחרתי קטע מההספד ובהתחלה חיברתי לו מוזיקה באמצעות ה-AI", הוא אומר. "בהמשך גיבשתי כמה אומנים אשדודים ביניהם מני בן הרוש ושלום תשובה שהלחינו את השיר ומנגנים, הזמרת דורית מלכה, ואני על התופים. יוסי עטר (מנכ"ל המשכן לאומנויות) נתן לנו להקליט באולפן שלו".
הוא הציג בתערוכות בעבר ואף זכה בפרסים בתחרויות צילום. ב-2019 זכה במקום הראשון בקטגוריית חדשות בתערוכה "עדות מקומית" עם תמונה עוצמתית של מפגין במחאת יוצאי אתיופיה, ובשנה שעברה הוענק לו פרס "עיתונות אמיצה" ע"ש אורי אבנרי על תיעודו במהלך מתקפת השבעה באוקטובר. למרות שהמעמד מוכר לו, ניכר כי ההתרגשות לקראת השקת המיזמים החדשים בשיאה. "לא שיערתי ש'אזכה' לקחת חלק באירוע כל כך גדול בהיסטוריה של המקום הזה ושל העם שלי. ההזדמנות לתעד את המסע שעברתי ולהנציח את הרגעים הנדירים מרגשת אותי מאוד. זה גם הספר הראשון שלי, אז בכלל".