היו אלו רגעים מצמררים, נוגעים ללב וסוחטי דמעות, שבהם לא נותרה עין יבשה בחדר. במהלך מפגש שהתקיים במרכז הלאומי להשתלות, נפגשו בני משפחתה של שמרית סרויה ז"ל מאשדוד - שנפטרה לפני ארבעה חודשים באופן פתאומי – עם חמשת המושתלים שזכו לחיים חדשים בזכות תרומת איבריה.
הייתה זו מושתלת הלב, בוורלי טופז, שגרמה להתרגשות עצומה בקרב הנוכחים. היא שלפה מתיקה סטטוסקופ, חיברה אותו אל ליבה, והגישה אותו לאוזניהן של לינור, בתה של שמרית, ושל ז’קלין, אמה. היא ביקשה מהן להאזין לפעימות הלב שלה – שלמעשה היה ליבה של שמרית.
אולי יעניין אותך:
לב של אמא
"לא מאמינה שאני שומעת את הלב של אמא", אמרה לינור כשהיא דומעת וקולה חנוק. כשעבר המכשיר לידיה של האם, נשמעו זעקות שבר חזקות בחדר. "שמרית, שמרית, אני מרגישה שאת פה איתנו", זעקה ז'קלין, וקשה היה לנחם את האם שצעדה שוב צעד קרוב אל בתה - דרך פעימות הלב שלה, הפועם כעת בגופה של אישה אחרת.
שמרית נחמן ז"ל, בת 49 מאשדוד, נפטרה בינואר השנה, לאחר שבמהלך יום עבודה התמוטטה לפתע על הרצפה - ככל הנראה עקב שבץ מוחי. חבריה ובני משפחתה מספרים על אישה טובת לב, אוהבת אדם, שנהנתה מהחיים ונהגה לטייל בארץ ובחו"ל. כמה שנים לפני מותה, חתמה שמרית על כרטיס אדי, שאפשר לרופאים לתרום את איבריה למושתלים הזקוקים להצלה.
וכך, חייהם של חמישה בני אדם השתנו בזכותה: טהון מקונן משדרות קיבלה את ריאותיה, ג'פלה מהכפר מכר שבגליל - כליה אחת, ג’אסן אבו עוואד מבוקעתא שברמת הגולן – את הכליה השנייה, גל אורן מבאר שבע - את הכבד, ובוורלי טופז מתל אביב - את ליבה של שמרית.
שמרית הייתה אישה שאהבה אנשים. כאשר תרמה את איבריה, לא היה לה אכפת אם הנתרמים יהיו יהודים או בני כל לאום אחר – בעיניה כולם היו בני אדם שווים.
"אני מודה לכם שאמא שלי חיה. נודה לכם כל חיינו", אמר חן, בנה של בוורלי, למשפחתה של שמרית. גם אחרים דיברו ברוח דומה. גל אורן, מושתל הכבד, שיתף: "למעשה כבר לא הייתי בחיים. נותרו לי כמה שעות לחיות. חיי ניצלו ברגע האחרון בזכות השתלת הכבד של שמרית".
יתר המושתלים סיפרו כי החלו לחזור לשגרה חדשה. טהון מקונן, שלא יכלה לרדת במדרגות קודם לכן, סיפרה שהיא שוקלת ללמוד נהיגה: "אני מרגישה שקיבלתי את החיים שלי במתנה".
גם חברותיה של שמרית סיפרו לנתרמים איזו זכות יש להם. "זכיתם", אמרו, והתרגשו במיוחד מנתרמת הלב שזכתה בליבה הטהור של שמרית.
"זה היה פתאומי"
לינור, בתה של שמרית, שיתפה בזיכרונות מהיום שבו נפטרה אמה: "זה קרה קצת אחרי יום ההולדת שלי. זה היה פתאומי, ביום שגרתי ולא צפוי. היינו כמה ימים בבית חולים, ואז נקבע מותה".
האם ז'קלין הוסיפה: "התקשרו אליי ביום חמישי וסיפרו ששמרית הלכה לשטוף ידיים ואז נפלה. אף אחד לא הרגיש. היא עבדה בחברת חמת כחשבת שכר, וכל חייה הסתיימו ברגע אחד".
חברתה אתי סיפרה כי היא הייתה האחרונה ששוחחה עם שמרית: "השיחה האחרונה שלה הייתה איתי. תכננו טיול לתאילנד. היא אמרה לי: 'אתי, את באותו ראש שלי'. סגרנו הכול. ואז היא אמרה שתחזור אליי תוך רבע שעה - הייתה באמצע שיחה עם לקוח. פתאום קיבלתי טלפון שהיא נפלה בעבודה ומורדמת ומונשמת".
לינור תיארה את אמה כאישה מלאת אהבה ונתינה: "אמא גידלה אותנו עם המון אהבה. היא הייתה הכל בשבילי - גם אמא, גם חברה. כשהיא הלכה, עולמי חרב. היא תמיד דאגה לכולם, גם לאנשים שלא היו קרובים אלינו. כל כך הרבה סיפרו לי על דברים שהיא עשתה למענם בשקט. פתאום יש לי חור שאין לי למי לפנות".
"אמא נהנתה מהחיים עד הרגע האחרון. היא הייתה קוראת לי זקנה כי נשארתי בבית, בזמן שהיא הלכה לחדר כושר או לפילאטיס. היא חיה באמת".
חברותיה של שמרית חלקו גם הן את כאבן: "כמה נתינה הייתה לה", סיפרה בריג'יט. "היה לה לב ענק. היא תמיד הייתה שם בשביל כולם". אתי הוסיפה: "היא לא הייתה רק חברה – היא הייתה כמו אחות. היא אהבה את החיים, הייתה מלאת שמחה, תמיד רצתה שננשום אוויר ונצא. כל מילה ממנה באה מהלב".
החברה עדנה: "אני מכירה את שמרית כבר 30 שנה - יותר ממה שאני מבלה עם בעלי והילדים. חווינו הכל יחד. במקרה של שמרית, זה לא קלישאה להגיד שהיא הייתה אדם טוב – היא באמת הייתה מיוחדת".
על תרומתה בכרטיס אדי סיפרה: "כל הסודות שלי היו אצלה ולהפך. אפילו לא ידעתי שהיא חתמה על כרטיס אדי - אבל זה כל כך התאים לה. היא לא סיפרה ולא התגאתה, היא פשוט עשתה - בשקט".
לינור נזכרת כיצד שמעה מאמה על כרטיס אדי: "כשהייתי בצבא, היא אמרה לי: 'אם יקרה לי משהו - לפחות אנשים אחרים יינצלו. כשמתים, כל האיברים נכנסים לאדמה'. היום, כשאני רואה את האנשים שהיא הצילה - אני מרגישה שהמוות שלה לא היה לשווא. אני מרגישה שקיימתי את מה שאמא רצתה".
"נוקיר תודה כל חיינו"
חן, בנה של בוורלי, מושתלת הלב, סיפר על ה-7 באוקטובר - היום שבו החלו הסימנים לאירוע הלבבי של אמו, שהתגלו רק לאחר מספר ימים, מה שהחמיר את מצבה והוביל לבסוף להשתלת לב מלאכותי, ובהמשך גם להשתלת הלב של שמרית.
"ב-8 באוקטובר אמא כבר לא הרגישה טוב. היו לה סימפטומים של התקף לב, אבל היא חשבה שמדובר בשפעת. רק אחרי עשרה ימים הגענו לבית החולים, הופנינו לטיפול נמרץ, שם חשבו בתחילה שמדובר בדלקת ריאות. בסופו של דבר הסתבר שהיא עברה התקף לב שגרם לנזק בלתי הפיך".
היא חיה עם לב מלאכותי במשך 14 חודשים. "היא הייתה תלויה במכשיר, מחוברת לסוללה במשקל שני קילו - גם בלילה. אלו היו חיים קשים".
בחודש ינואר התקבל עדכון שנמצא לב עבורה, ויומיים לאחר מותה של שמרית - בוצעה ההשתלה. "אמרו לי שיהיה קשה למצוא לה לב בגלל גודל הלב, אבל זה הסתדר. היום אני עולה במדרגות - משהו שלא יכולתי לעשות קודם".
לימור, בתה של טהון מקונן, סיפרה על סבלה של אמה ממחלת ריאות כרונית: "בשנים האחרונות היא הייתה מחוברת 24/7 לחמצן. לא יכלה לזוז, לא לשמור על הנכדים ולא לעזור בבית. היא סבלה מאוד".
ומה קרה אחרי ההשתלה?
"קיבלנו את אמא במתנה. נוקיר תודה כל חיינו. היא היום מתפקדת, הולכת לבד, בלי חמצן - זה פשוט נס".
אורן גל, מושתל הכבד, סיפר כי בינואר נחשף לחומרים מסוכנים במקום עבודתו - מה שהוביל לקריסת הכבד. "תוך עשרה ימים השתילו לי כבד. נשארו לי שעתיים לחיות. קיבלתי טלפון שיש כבד בבית החולים בילינסון - מיד פינו אותי באמבולנס. הפשיטו אותי במעלית ונכנסתי לניתוח".
אשתו הוסיפה: "תוך ארבע שעות אחרי הניתוח הוא כבר היה אדם חדש. אחרי שבוע שוחרר מבית החולים - קיבל את החיים בחזרה".
ג’אסן אבו עוואד סיפר כי כבר בילדותו סבל מבעיות כליה, ובחמש השנים האחרונות עבר טיפולי דיאליזה תכופים ומתישים. "ארבע פעמים בשבוע, שלוש שעות בכל פעם. לא הצלחתי לעלות מדרגות". בהתרגשות הודה למשפחת שמרית: "אין לי מילים לתאר את ההתרגשות והתודה שאני חש על המתנה שקיבלתי".
בעלה של ג'פלה שיתף גם הוא בקשיים: "כבר בצעירותה היו לה בעיות כליה. בשנים האחרונות עברה דיאליזה שלוש-ארבע פעמים בשבוע, כל פעם ארבע עד חמש שעות. היא לא יכלה לעלות מדרגות או לעבוד מהבית".
