"אחרי ההחלטה בעצרת האומות המאוחדות יצאתי עם המונים לרקוד ברחוב", נזכרה השבוע כרמלה לכיש, כיום בת 90 המתגוררת בדיור מוגן נופי מוצא. "הייתי אז בת 12 ומאוד מעורבת בנעשה בארץ ובמאבק על עלייה חופשית ומדינה עברית. באותו לילה החלה, למעשה, מלחמת העצמאות. בבית הספר שבו למדתי רקדנו בחצר למחרת היום, ולא ידענו מה מצפה לנו".
אולי יעניין אתכם:
בצדק או שלא יש מי שמכנים את חרבות ברזל "מלחמת העצמאות השנייה של מדינת ישראל". בין אם הכינוי מוצדק ובין אם לא, מתברר שיש לא מעט דמיון לאופן שבו חוו הילדים והמורים של אז את ימי הקרבות: פינוי מאזורי לחימה, גיוס מורים למילואים, אזעקות וחשש מפגיעת פגזים. כל אלה לצד ניסיון עיקש להמשיך ולקיים שגרת לימודים עד כמה שאפשר, בלי זום ובלי מייל.
"אחד האירועים החינוכיים שעד היום איני יודע אם היה 'מודע לעצמו' כאירוע מחנך, היה טקס הפרידה מבית הספר בזמן מלחמת העצמאות", סיפר לימים ההיסטוריון מוקי צור. "אנחנו, ילדי ירושלים, שלא כילדים רבים אחרים בארץ, לא פונינו מבתינו למקום מבטחים בזמן המלחמה... היו מקומות שהילדים הוצאו מהם תחת אש. בירושלים זה לא קרה. הילדים נשארו בעיר, אך לא בבית הספר. המורה שלנו כינסה אותנו ואמרה לנו כי מעתה לא יהיו עוד לימודים, כי יש מלחמה בעולם. היא איחלה לנו כל טוב ונתנה לכל אחד מאתנו מתנה: שקית ובה זרעי צנונית. 'זרעו את הזרעים בגינה, יצמחו צנוניות וכך נתגבר על הרעב ונשבור את המצור על העיר'".
"בתקופות שבהן היתה לחימה ממש לא למדו", אומרת ד"ר רותי להבי, אשת חינוך וממקימות בית ספר 'קשת' בעיר שחקרה את מערכת החינוך הירושלמית בתש"ח בעבודת המאסטר שלה. "בהפוגות ניסו לשמור ככל האפשר על שגרת למידה וכשאי אפשר היה ניסו להתארגן עם עבודות שתלמידים היו באים ולוקחים להשלים בבית. היו גם שמים אותן בכל מיני מקומות כדי שהמורים יאספו לבדיקה".
אין טלוויזיה, יש בית ספר
בעוד ש'חרבות ברזל' התאפיינה בעומס של מידע ברשתות החברתיות ובקבוצות הווטסאפ והטלגרם השונות, לעיתים עד כדי הפצת פייק, בתש"ח המצב היה שונה. טלוויזיה לא היתה, טלפונים רק למספר מצומצם של בתים פרטיים, כך שבית הספר הפך למוקד חדשות, "בתי הספר בזמן מלחמת העצמאות הפכו להיות צינור של מידע להורים", מסבירה להבי.
"דרך בתי הספר נמסרו כל מיני הודעות של המוסדות והעירייה. זו היתה הדרך הכי טובה ויעילה להעברת מסרים. בירושלים למשל הגיעו הורים מכל מיני תפוצות, כבר אז ירושלים היתה מאוד הטרוגנית בדיוק כמו היום. אז הדרך שבה יישרו קו והעבירו הודעות חשובות ומידע נוסף היתה דרך בתי הספר".
במלחמה הנוכחית גויסו אנשי חינוך רבים למילואים. אלה זכו לקבלת פנים חמה מתלמידיהם כששבו לכיתה. אבל לא כולם שבו, חלקם נפצעו ונזקקו לשיקום ממושך ואילו אחרים נפלו בקרב, הבולט בהם הוא מנהל 'פלך בנים' יוסי הרשקוביץ ז"ל.
גם בתש"ח לקחו אנשי צוות חינוכי חלק בלחימה. אחת מהן היא אסתר ציילנגולד ז"ל, מורה שעלתה לישראל מאנגליה ולימדה במערכת החינוך המקומית. היא התגייסה להגנה ונכנסה לרובע היהודי הנצור מתוקף תפקידה כמורה, כאשר במקביל סייעה למגינים ונפלה בקרב. בשנת 2017 אף אישרה ועדת השמות של עיריית ירושלים קריאת רחוב על שמה, שביל המוביל לתיכון אוולינה דה רוטשילד בו לימדה.
ציילנגולד, אגב, היא דודתו של מי שהיה אחר כך ממונה על החינוך בירושלים וכיום חבר הכנסת משה טור פז.
"המצב ששרר בעיר העתיקה לא דומה למה שקרה במערב ירושלים", מבהירה להבי. "הלחימה שם היתה לעיתים בבתי הספר ממש.
"במלחמה האחרונה אנחנו רואים שיש המון מורים מגויסים", היא מוסיפה, "גם בתש"ח אחת השאלות היתה מה עושים עם מורים מגויסים. זו היתה מלחמת קיום עם אוכלוסיה קטנה יחסית וכולם נדרשו להתגייס, אבל מנגד ניסו כמה שפחות לגייס מורים. את זה שמורים ישארו עם התלמידים ראו כעבודה מאוד-מאוד חשובה".
תלמידים במחתרת
בשונה מ'חרבות ברזל', בתש"ח לא רק המורים היו בין המגוייסים אלא גם תלמידים. בשלב מסוים הפסיקו חלקם את לימודיהם כדי להצטרף למאמץ המלחמתי. "מעולם לא סיימתי תיכון", סיפר יורם קניוק בספרו 'תש"ח' על החלטתו לעזוב את ספסל הלימודים כדי להילחם, "וכשהחברים שלי מבית הספר גויסו, כבר הקמנו להם מדינה כדי לגייס אותם אליה".
עוד קודם לכן נטלו תלמידים חלק בפעילות של המחתרות השונות, תוך סיכון חייהם. המוכר בין התלמידים הצעירים, שאף שילם על הפעילות המחתרתית בחייו, הוא אלכסנדר רובוביץ' ז"ל בן ה-17, פעיל לח"י שנחטף משכונת רחביה על ידי שוטרים בריטים ונרצח. גופתו לא התגלתה עד היום.
"מנהל הגמנסיה ד"ר אברהם בר-תנא ממש ניסה לשמור על התלמידים שלו", מגלה להבי. "היה לו סידור עם ההגנה שלוקחים תלמידים למשימות אבל לא כאלה שעלולות לסכן אותם. הוא ממש כאב את העניין הזה.
"אותי אישית זה מאוד הרשים", היא מוסיפה. "מצד אחד אנשי החינוך מדרבנים את התלמידים לצאת למשימות לאומיות חשובות ומצד שני פועלים לשמור עליהם - גם פיזית אבל גם במובן של להזכיר להם שיש משימות לימודיות, כי בסוף המלחמה תיגמר והם יהפכו להיות אזרחים ולכן אנחנו כמורים צריכים לתת להם כלים וידע שישמשו אותם אחר כך".
בניגוד להילה שנקשרה לא אחת לפעילות הסודית והנועזת של המחתרות, להבי טוענת כי לא כולם אהבו זאת, "לא תמיד מצא חן בעיני המורים שהילדים הלכו לפעילות של המחתרות. המורים הרגישו צורך להגן על התלמידים שלהם, גם במובן שלא ילכו למקומות מסכני חיים וגם להגן על העולם הפנימי שלהם כדי שאחרי המלחמה נוכל לחזור לחיים.
"אני חושבת שחלק מזה שהמדינה, שאחוז מאנשיה נפלו במלחמה, הצליחה להתאושש ולהגיע להישגים נבע מההגנה על החינוך", היא מוסיפה. "שמרו על דברים שחשובים אחר כך לתקומה, לבניה, להתפתחות".
צו השעה: אחדות
כמו היום, גם אז, למרות המלחמה נמשכו לעיתים המלחמות והעימותים הפנימיים. וכמו היום גם אז הילדים היו חשופים אליהם, "גרנו ביונה הנביא בתל אביב ליד הים", נזכרת סימה ביז׳ה (89), אז תלמידה בת 12 בבית ספר גאולה וכיום דיירת בדיור מוגן 'לב רחובות'. "אבא שלי לקח אותי בגיל 12 לראות איך הספינה נשרפת. ראינו איך חצי מהאוניה טבעה ויצאה ממנה עשן".
במערכת החינוך דווקא בלטו באותה התקופה שיתופי הפעולה, "זה משהו שמאוד מצא חן בעיניי שיתופי הפעולה בין בתי ספר", אומרת להב. למשל בית ספר חילוני ובית ספר דתי, בית ספר לבנות ובית ספר לבנים חשבו על פתרונות משותפים. הניחו לרגע כל מיני דברים מפרידים".
לדברי להבי, המשמשת כיום מדריכת אנשי חינוך, היא רואה קשר הדוק בין מקומם של המורים והמחנכים במלחמה ההיא לזו שחווינו כולנו בשנה וחצי האחרונות. "לאחרונה שבתי לעבודה שכתבתי בעבר על החינוך בירושלים בתש"ח, ולהתייחסות של המנהלים לתפקידם בעת ההיא", כתבה עם פרוץ המלחמה למנהלים שהיא מלווה במסגרת תפקידה, "בעיקר הרשימו אותי דבריו של ד"ר בר-תנא, מנהל הגימנסיה העברית, שכתב שהמשימה החינוכית היא לעמוד על משמרת הדור הצעיר ולהחזיק בתפקיד המעודד והמעורר יחד עם תפקיד המגן והמרסן. ובעיקר, יש להמשיך וללמד ולדאוג לפתח בימי מלחמה את עתיד התלמיד כבזמן שלום. איזו משימה קשה ומתמשכת, אך מעוררת השראה ותקווה".
