בצל האיום על שביתה שתשבש את פתיחת שנת הלימודים, מתכוונים בישיבה התיכונית אמית יגל באשדוד להתייצב בהרכב מלא ב-1 בספטמבר. "הודעתי לארגון המורים שגם אם תהיה שביתה אנחנו נגיע ונפתח את היום בתפילה ולימוד תורה", אומר ראש הישיבה הרב שלום מלול.
השמירה על השגרה החזיקה את בית הספר התורני בשנתיים הקשות מאז ה-7 באוקטובר כשרבע מהסגל גויס בצו 8, כולל מלול ששימש כרב החטיבה לטיפול בחללים במחנה שורה. "המלחמה שהיתה אירוע לאומי קשה הצליחה כנגד כל הסיכויים לרומם את הרוח שלנו", הוא אומר.
קראו גם:
"כולם נתנו כתף"
הישיבה ששוכנת במע"ר דרום באחד המבנים המרשימים בעיר תפתח את שעריה ליותר מ-650 תלמידים בכיתות ז' עד י"ב. לדברי מלול הם נאלצו לסרב לכמאה בקשות רישום בגלל מגבלת מקום. "אנחנו אמורים לפתוח שלוש כיתות בשכבה אבל הגענו כבר לארבע כיתות מלאות וכיתת חינוך מיוחד", הוא מספר. המחסור במורים בתקופות הלחימה העצימות לא פגע ברישום לישיבה שקולטת תלמידים מאשדוד והסביבה. "ההסכם עם ראש העירייה יחיאל לסרי היה שנוכל להקצות עשרה אחוזים לתלמידי חוץ על מנת לתת עדיפות לתלמידים מאשדוד", הוא מסביר.
מה סוד ההצלחה שלכם לדעתך?
"הנשמה היתרה של הצוות וערכי החברות והערבות ההדדית עליהם אנחנו נשענים. הישיבה נותנת חינוך הוליסטי שמשלב בין חתירה למצוינות מבחינה לימודית, דגש על לימודי תורה וקיום מצוות, ואהבת המולדת והאדם".
לא מדובר בסיסמאות בלבד אלא בדרך חיים שהוכיחה את עצמה בעידן של משבר לאומי וחברתי. "שירתתי במילואים 430 יום אבל נעדרתי פיזית מבית הספר כמאה ימים בלבד", הוא מספר. "הייתי עושה משמרות לילה ב'שורה' ופותח עם התלמידים את הבוקר כשאני על מדים. הם ראו שאני מחויב אליהם גם על חשבון הזמן שלי עם המשפחה והעריכו את ההקרבה. מורים במדים היו מראה שכיח בכיתות ובמסדרונות, והתלמידים לקחו מאיתנו דוגמה אישית".
הוא אפילו שיתף את התלמידים במעמד המרגש של קבלת דרגות הרב סרן. הטקס התקיים בישיבה בשיתוף בני משפחתו, ובסופו העניקו לו תלמידיו מתנה סמלית - מנת פלאפל.
הבחנת בקושי רגשי או בהתרופפות של המשמעת בשל המצב המיוחד?
"להיפך, התחזקנו מאוד ברמת החוסן. עבדנו חזק כדי לשמור על זקיפות קומה ולהראות לתלמידים גם את הניצחונות והדברים הגדולים שקרו בתוך האסון הקשה. יצאנו איתם לרחוב כדי לרומם את מצב הרוח של התושבים, ערכנו ביקורי חולים ופעלנו בתוך הקהילה. אני מרגיש שהנתינה הגדילה את תחושת השייכות שלהם וחיזקה אותם מבחינה מנטלית".
איך מצליחים ללמד כשחלק גדול מהצוות נעדר?
"היו לנו חששות גדולים שנאבד מהקצב ומההספק אבל הצלחנו להשלים את החסר. בחודשים הראשונים קיימנו שיעורים בבתים של תלמידים. כשחזרנו לבית הספר גייסנו בוגרים והורים ששימשו כמורים מחליפים. הורים ששולטים למשל באנגלית לימדו את המקצוע ועזרו לנו לא להידרדר לנקודת האל חזור. היתה התגייסות מדהימה, כולם נתנו כתף".
מלול, נשוי ואבא לשמונה תושב מרכז שפירא, מגבה את המילים גם מחוץ לכתלי בית הספר. בינואר השנה הוא נשא נאום מאחד בכיכר החטופים: "אם אנחנו רוצים את החטופים איתנו עלינו לבחור באהבה בינינו למרות הכל ולהתאחד. זכיתי עם חבריי לעטוף את החללים הגיבורים באהבה ולטפל בהם בחרדת קודש. הם היו עם ובלי כיפה, הם היו ימין ושמאל, הם היו מהעיר, מהמושב ומהקיבוץ. הם יצאו לקרב בשם כל ישראל ונפלו זה לצד זה על הגנת העם והארץ היקרה הזאת. האחדות שלהם היא השראה לכולנו: להיות יחד לא רק בשדה הקרב אלא גם בעורף".